חברים מספרים
אני שמחה על ההזדמנות שהייתה להזכיר ולהעלות את זכרו של יוסי.
כמו שגם כתבתי לחברים אחרי המפגש, במשך שנים רבות הרגשתי שיש חוב שלא מלאנו כלפי יוסי, בכך שלא מצאנו דרך או הזדמנות לדבר עליו, ומהבחינה הזו, הערב הזה היה סגירת מעגל. אני לא יודעת איך זה אצל האחרים, כי אנחנו לא כל כך נפגשים בדרך כלל - אבל רציתי להגיד שיוסי עולה הרבה במחשבותיי בכל מיני רגעים של יום יום.
כשאני מקשיבה לפינק פלויד למשל, אני תמיד חושבת על יוסי, אני זוכרת שבפרבר הוא היה מקשיב להם כשאנחנו בכלל עוד לא ידענו איך לעכל סוג כזה של מוזיקה, ותמיד עולה לי התמונה הבאה - נכנסתי לחדר של יוסי, והוא ישן על המיטה נדמה לי שהוא היה ללא בגדים, אבל כל כולו מכוסה בעיתונים , והפינק פלויד ברקע.......המון פעמים התמונה הזו פשוט צצה ומופיעה מולי.
בשנה או השנתיים האחרונות בתיכון, אני חושבת שיוסי עבר שינוי עצום, הוא מאוד התכנס בתוך עצמו, נהיה מאוד, מאוד מופנם ושקט, לפעמים עד כדי תחושה של ביטול עצמי, ואני זוכרת שזה תמיד מאוד צבט אותי, כאילו שהוא חטף איזה מכה פנימית כזו ש"גילתה" לו איזה אמת על עצמו שהביאה אותו לצמצום כזה של העצמי שלו. היום אני חושבת שזה פשוט עוד שלב בהתבגרות, אבל אז קצת דאגתי לו אני מודה.
שמחתי לשמוע את מה שנאוה סיפרה במפגש, לא הרבה ידעתי על השנה שהוא עשה בשלומי, ואני שמחה שהוא חווה את השנה הזו לפני הצבא. אני זוכרת שאת ההודעה על מותו קיבלתי באוטובוס, בדרך לאפיקים, נדמה לי שהאוטובוס בדיוק חנה להפסקה בעפולה, ובחדשות סיפרו על ההתקלות, ופתאום אני שומעת את שמו של יוסי ואת תחושת הכאב המצמית אני תמיד אזכור.
וכן, כפי שכבר אמרו ליוסי הייתה נשמה טהורה ותמימה, וכזה הוא בלבי כל השנים הרבות שעברו מאז מותו. אז חשוב היה לי שתדעי, שיוסי בלבי לפחות, קיים מאוד.
יוסי ואני גרנו באותו חדר מתחילת הפרבר ועד ליום נפילתו, כמה וכמה דירות ברחבי המשק, דרך שנת שירות , דרך הצבא, פגישות קצרות אחת ל... אבל הקשר ביננו תמיד היה ונישאר אמיתי חברי ואמיץ . היינו בסוג של חברות - קרובים מאוד אחד לשני. הינו הפכים – יוסי השקט הבישן, אני המוחצן . . כשחגגנו כל המחזור את ציון יומולדת ה 50 שלנו קיבלתי לידי קובץ מתוך היומן האישי שלו , האמת. הופתעתי לא ידעתי שהיה לו יומן , לא הוזכר בכלל בכל השנים שהיינו יחד, היומן שכנראה נכתב לאורך תקופה ארוכה מאוד, בדיסקרטיות הכל כך מיוחדת של האיש הזה, הצנוע והמיוחד.
קראתי בשקיקה את מספר הדפים שהועברו אלי, ומצאתי את הקטע שאולי הכי התחבר גם אלי, קטע שעסק באחד מגיבורי הנערות שלנו – זמר אמריקאי שהשפיע ועיצב את הטעם המוזיקלי שלנו (יוסי ושלי) , ועל כולנו באותה התקופה. בחדר בבית איילה היה לנו טייפ סלילים עם קסטות עם כל השירים של כל אלו שאהבנו אז...וכך כותב ביומנו על בוב דילן :
"אני אוהב את בוב דילן. שמעתי הרבה זמרים מסוגו יש להם קול טוב, אבל חסר להם את האמת שבשיר. בוב דילן חי את השיר ולמרות שאין לו קול יפה הוא מלהיב והוא מרגש...קשה לתאר. המלים שלו כל כך חזקות. שמעתי תוכנית עם תרגומי שירים שלו והתחשק לי לצעוק בלדות ושירי אהבה כל כך יפים לא יודע אני פשוט אוהב אותו.
...היום אני ורחל (ע.ע. רחל שפירא ) שדרך אגב אני נורא מעריך אותה כי יש לה נפש אמיתית, דיברנו על חוג שהיא רוצה להקים, חוג אישי מאד שבו כל אחד יקרא או ידבר על מה שהוא כתב או חושב. רציתי בהתחלה להיות בחוג, לפרוק את מה שיש לי להגיד, אבל אחר כך ראיתי שאני בעצם לא יכול להשתתף בחוג כזה אני מסוגר מדי ובפורום כמו בחוג אני לא אהיה אמיתי. ... בכלל החבר'ה חושבים שאני ריאלי, משום שיש לי נטייה למקצועות אלה, אבל בתוכי אני חושב שאני לא כזה. אני חושב שאני רגשן".
ובדיוק כך אזכור אותו לעד, האיש הרציני, עם חיוך הקסמים שלו
רגש החובה המוסרי של יוסי כלל כל כך הרבה יותר מכל אחד אחר. בטיולים, למשל, חשב שחובתו לא רק לסחוב את התרמיל הכבד ביותר, אלא אף להעמיס ולפרוק את הציוד, להתנדב לעזור לבנות לרחוץ כלים, אחרי שעזר לבשל את האוכל והכל תוך חיוך ביישני... "התודה", "הבבקשה" ו"הסליחה" שלו היו מדהימות ממש. כל כך שונה מכל מה שלמדתי להכיר...
יוסי היה נוהג לקרוא בשיטה של ספרים של מחבר אחד, עד שהיה גומר את כל כתביו של אותו מחבר, ואחר כך עובר לסופר אחר. הוא אמר כי כך לדעתו ממצים את האפשרויות הטמונות בכל סופר וסופר, ולומדים לא רק "יצירה ספרותית", אלא גם את הדברים המיוחדים באישיותו של הסופר עצמו ובדרך הבעת רעיונותיו, וזה לדעות הרבה יותר מעניין.
בספר "השירה הביטניקית" של אלן גינסברג כתב יוסי:
"אלן גינסברג- אני במצב רוח שכולו לקראתך. השירה שלך משפיעה על חיי... אני מבין אותה וחי אותה. אלן גינסברג- אני פשוט אוהב אותך"...
גילינו שלשנינו ישנה אהבה משותפת_ תמונות של ציירים אימפרסיוניסטיים ובעיקר גוגן. התלהבנו שנינו מהצבעים המשכרים שלו והחושניות העזה שקרנה מכל תמונה שלו.
יוסי ידע להקשיב. בכל שיחותיי עמו היה לי הרושם שהוא סופג, סופג ומנתח ורק אחר כך עונה. בנחת, בלי להתפרץ, כך הפכה כל שיחה עמו לחוויה.
והוא כל כך צנוע, כל כך לא יודע להתבלט, והיה לו במה...
היה ליוסי שיגעון- הבננות של אפיקים. האידיאל של יוסי היה להגיע להיות כמו אותו אדם בן שבעים, שעדיין נוסע כל בוקר לבננות על טוסטוס. הוא היה מדבר עליו כאילו האלוהים בעצמו נוסע על הטוסטוס בתוך הבננות. הוא דיבר עליו באהבה כזאת.
מהסיירת נשלחנו לקורס טיפוס הרים. יוסי החליט לצאת לקורס למרות פחד הגבהים שלו, פשוט כדי לחשל את עצמו. בסבלנות האופיינית לו, לאט, לאט, אימן עצמו בטיפוס כשהוא מטפס בביטחון, לא בחפזה ומגיע להישגים ולרמת טיפוס בין הגבוהות ביותר בקורס
...עבר יוסי בין החברה וביקש סרט בידוד שהיה זקוק לו לעבודה מסוימת........נתתי לו ובהרגשה של "סוף, סוף אני יכול לעזור לו, ליוסי, גם במעט הזה". אחרי זמן בא יוסי והודיע לי כי הסליל נגמר, אבל "אין דבר, כשנצא אני אביא לך חדש"......עברו כמה "כשנצא" ובכל פעם בא יוסי ומודיע "אוף! שוב שכחתי". ואני הייתי מרגיע אותו "יוסי שכח מזה". בינתיים עזבתי את היחידה. בראש השנה האחרון אני מגיע הביתה ואמא מבוהלת "מה זה- מישהו שלח לך מעטפת נפץ". לקחתי את המעטפה שהייתה כבדה וראיתי את הכתובת והכל היה ברור....בפנים הייתה גם מצורפת ברכת שנה טובה ודף הסברים. מאותו רגע בלתי רגיל, בניתי בתוכי את יוסי כ "אדם מישראל" וכך נצטיירה דמותו בתוכי- כזה. פשוט בהתנהגותו, שלם עם החלטותיו- והשלמות בו.
......יוסי דמות מוזרה, מצחיקה, פשוטה, טהורה. יצאנו לניווט, נאלצנו לחצות נחל סבוך עם פטל וקנה סוף. יוסי לא היסס הרבה, פילס דרך....ונעמד על ארבע וביקש שנעבור עליו ולא ויתר. כרגיל, עלינו על גבו וקפצנו לצד השני... יום אחד, אחרי שכבר פוזרנו לגדודים פגשת את יוסי, שאלתי אותו איך הוא מרגיש בגדוד, השיב לי שהחיים קשים ופחות נוחים אבל העבודה יותר חשובה. הוא ראה בה אתגר לחנך את החברה האלה להיות חיילים.
שאלתי את יוסי: אילו ידעת לפני שנה, כשהחלטת להצטרף לגרעין עודד את מה שאתה יודע היום, האם היית מצטרף?
יוסי השיב: בהחלט!.. למדתי הרבה על הפרק הזה בחיי החברה בארץ, "שחורים" ו"לבנים". זזתי מן הניטרליות שבעמדותיי הקודמות. אני מאוד חי את הבעיה...
תקופה טובה הייתה בזמן קייטנת הפסח. בתקופה זו, עבדתי עד אפיסת כוחות. נעשיתי חולה מרב עייפות. נתתי עצמי עד הסוף וזה גרם להרגשה טובה. הקייטנה נראתה לי די מוצלחת, לא 100% אבל 70% וזה ציון גבוה מאוד! העיקר שנתתי הרבה... זו הייתה התמודדות עם נתינה, עם עבודה. אני חש שאם איני עושה כך, אם איני עושה מספיק, אני כאילו נרקב...
בעבודתו בשיעורי העזר עם הילדים, התקשר במיוחד אל ילד אחד. תחילה היו בעיות של חוסר מוטיבציה ועניין מצד הילד. אך אחר כך התהפכו היוצרות והוא החל מגלה עניין וסבלנות רבה. יוסי גילה יצירתיות רבה בשיעורי העזר שהעביר. הוא בנה צעצועים מקסימים מכל מיני חומרים להדגמת עקרונות פיזיקאליים לילדים שאיתם עבד.
על יוסי עברה תקופה קשה של התבגרות. לעתים היינו נפגשים ומשוחחים על "מדוע חייבים לעשות דברים שאינם מעניינים אותי", והחיוך שעל שפתיו היה אומר: נו, מה שאני יכול לעשות... השנים עוברות, ויוסי בצבא. לעתים כשהייתי נכנסת לחדרו (המשותף עם עמית), לנקות קצת, להכין את החדר לבנים הבאים לשבת הביתה, כל פעם הייתי מוצאת ספרים חדשים על המדף: ספרי שירה לילדים, פו הדב, עליסה באץ הפלאות, וולט וויטמן, אלתרמן, שירה בינטיקית וספרות פילוסופיה והרבה ספרי קריאה רציניים. כמעט כל הספרים החדשים שהיו במודה. כשעבר את משבר ה "אנטי" של גיל ההתבגרות, לבש יוסי דמות שונה לגמרי. משובב ופרחח הפך לנער שקט ומופנם, מנומס מאוד, עם הרבה "תודה" ו "נעים מאד", ותמיד החיוך של ילד- נער, רווי פיקחות והרבה, הרבה הבנה ואהבה לאדם.
אני נורא אהבתי את יוסי, אהבתי אותו על השקט שלו, על הצניעות, על הביישנות, על הג'נטלמניות הטבועה בו...עבודת הגמר של יוסי במתמטיקה, הייתה מדהימה בעומק, במקוריות, ועצמאות שבשלבי עשיית העבודה. בצניעות כל כך לא מזויפת היה מבטל את התרשמותי והתפעלותי ממנה, וטען: זה שום דבר, באמת, אנשים לא כל כך מתעסקים בזה, אז נדמה שלתלמיד בי"ב לא יכול לעשות את זה, אבל זה באמת שום דבר... על העבודה הזאת הוא זכה בציון גבוה מאוד, והיא נשלחה כמועמדת לפרס של משרד החינוך.
לקראת סיום כיתה י"ב, בשיחות האישיות, יוסי לא רצה ללכת לעשות את בחינות הבגרות. מפי תלמיד ברמה של יוסי, שהיה ללא ספק מהתלמידים המבריקים בכיתה, זה היה מוזר לשמוע. משום שלא נראה שליוסי תהייה איזו שהיא בעיה לעשות זאת, מה עוד שסביר מאוד היה להניח שיוסי יפנה ללימודים גבוהים אחרי הצבא. אך יוסי אמר: "אני הולך עכשיו לגרעין עודד, אחר כך לצבא, אי אפשר לדעת מה יקרה בצבא, זה לא משחק ילדים. אני רוצה להקדיש את חצי השנה שיש לי עכשיו עד יציאתי לגרעין לעבודה בבננות, לשחק כדורסל ולקרוא ספרים. פשוט למצות תקופה של כיף, שאינני רוצה לבזבז אותה, ושאולי לא תהיה לי עוד פעם הזדמנות כזאת.."
נורא מאד להגיד עכשיו שהוא צדק...
בראשית צעדיו בבית הספר... כבר ידע יוסי ליצור קשר עם ילדים ומבוגרים. שואל, מתעניין, מביע דעה. ביום הראשון בו עבר לבית הספר מהגן, ניגש אלי ושאל בחיוך שובב ופתוח: "מה כל יום מוכרחים לבוא לכיתה?.." ואמנם, כעבור מספר ימים, לא חזר יוסי לכיתה לאחר ההפסקה הגדולה. "יצא לי לפגוש אנשים, לטייל בחצר, להיות חופשי..." בהמשך הזמן ידענו כולנו, כי לא יוסי יוותר על לימוד מעניין או פעילות יוצרת. לעתים קרובות היו תגובותיו משמשות קנה מידה למידת העניין בחומר הלימוד או דרך ההוראה. יוסי היה קורא הרבה ובעניין. בשעת הצהריים, כשהלכו הילדים הביתה, אפשר היה לראות את יוסי הולך וקורא, ופעמים כאשר הגיע אל בית ההורים כבר גמר את הספר.
אך אהבתו הגדולה של יוסי הייתה המתמטיקה. עבורו החשבון לא היה רק מקצוע לימודי אלא תחביב. פעם אמר יוסי: "הדבר שאני הכי אוהב, זה לקום בבוקר השכם, בשבת, כשאבא יושב ופותר תרגילים, ואז אני מבקש ממנו לתת לי תרגילים וגם אני יושב יחד איתו ופותר..."
בשנה האחרונה בפרבר נבחר יוסי להיות מזכיר הפרבר. יכולתו הטובה להידבר, להקשיב ולעזור, הביאו לו הצלחה בתפקיד קשה זה. לאחר מכן יצא לשנת שירות ועבד עם נוער שוליים בגליל. בפגישות שנפגשנו סיפר על עבודתו ועל הבעיות השונות. ניכר היה שהוא משקיע את כל ליבו בעבודתו, ויש לו המון סיפוק.
"תפילה חרישית בשרגא"
....היינו לקראת סוף שנת השרות, בתום היום הראשון של המבדקים לסיירת גולני תשושים מעשרות קילומטרים של הליכה בחולות, טיפוס עם משא על הגב לבד על הכרמל, טרטורים על גבול ההשפלות, הגענו בערב למחנה שרגא. מזיעים עייפים, רגלים פצועות ומלאות שלפוחיות צנחנו לשׂק"שים באולם קטן ומלוכלך. ידענו שתוך פרק זמן קצר יותכו חזיזים בחדר ו"נוקפץ" להמשך המבדקים. התכרבלנו כל אחד בשק השינה המשומש שקיבלנו על הרצפה ללא מזרנים. צמודים אחד לשני, תשושים ורעבים. יוסי ואני צמודים, מדברים מעט ובעיקר שותקים. היה מן שקט שלפני איזה סערה באולם החשוך. מנסה להירדם. אני שומע את יוסי לוחש... אני מקרב את ראשי אל ראשו של יוסי המכוסה... מבעד לשק שינה אני שומע את יוסי קורא בלחש פרק תהילים. הצטמררתי...
על יוסי בחייו הקצרים כל כך, ניתן לספר הרבה. יותר מכל, ניתן לתאר אותו כאדם בעל נפש מיוחדת שהייתה חופשית לעוף לאן שרק חפץ. השיר הזה (שנכתב כמעט 40 שנה אחרי שנפל), מוקדש לו מבני משפחתו שלא הכירם, אך יודעים עליו המון.....
נֶפֶשׁ חָפְשִׁיָה / מילים איילת בר- מאיר, לחן וביצוע- חגי בר- מאיר
נֶפֶשׁ חָפְשִׁיָה
יֵשׁ לָהּ לִפְעָמִים קַוִּים פְּרוּמִים עֵירֹמִים
עָרוּמִים עַל עַלְוָת בֻּסְתָּן אוֹ בְּשׁוּלֵי דַּרְכִּי
אֶפְשָׁר לְהִתְנָתֵק אִתָּהּ מֵאֲחִיזַת הָאֲדָמָה
בְּהֶרֶף קוֹפֵץ אֵיזֶה רָצוֹן מִכְּלוּב הַלֵּב
הָרוּחַ יְדוּעַה לָהּ גַּם אִם הִתְכַּנְּסָה בְּמַעֲבָר הָהָר-
יָדֶיהָ מוּשָׁטוֹת לָגַעַת,
יָדֶיהָ מוּשָׁטוֹת לָדַעַת.
פִּתְאוֹם אֲנִי עוֹצֵר לְיָדָהּ בַּחֲרִיקַת בְּלָמִים.
נֶפֶשׁ חָפְשִׁיָה
כְּאִלּוּ שֶׁהָיְתָה צִפּוֹר קַלָּה וְהַכְּנָפַיִם אֲרֻכּוֹת דּוֹאוֹת.
אֵין לָהּ עֲרָפֶל בְּלִי קִרְעֵי עֲנָנִים, אֵין לָהּ קִירוֹת בְּלִי פְּתָחִים,
הַקּוֹלוֹת קוֹרְאִים לָהּ, קִמּוּרֵי הַכֶּרֶם מַגְלִים לָהּ אֶת הַיַּיִן.
הָרוּחַ יְדוּעַה לָהּ גַּם אִם הִתְכַּנְּסָה בְּמַעֲבָר הָהָר-
יָדֶיהָ מוּשָׁטוֹת לָגַעַת,
יָדֶיהָ מוּשָׁטוֹת לָדַעַת.