קטעי יומן של יוסי
קטעי יומן
לִהְיוֹת יֶלֶד זֶה,
לְהִוָּלֵד כָּל פַּעַם מְחַדֵּשׁ.
לִהְיוֹת יֶלֶד זֶה,
לָקוּם כָּל בָּקָר לָעֲבוֹדָה,
וּלְהִתְפַּעֵל מֵהַזְּרִיחָה.
לִהְיוֹת יֶלֶד זֶה,
לְהִשְׁתַּהוֹת קִמְעָה
(כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים הַמְּבֻגָּרִים)
לִפְנֵי שֶׁהִנְּךָ חוֹתֵךְ אֶת נֵצֶר עֵץ הַבַּנָּנָה.
לִהְיוֹת יֶלֶד זֶה
לָרוּץ "שִׁוּוּי מִשְׁקָל"
עַל תְּעָלַת הַהַשְׁקָיָה.
לִהְיוֹת יֶלֶד זֶה
לָרוּץ עַל גַּבִּי הָאוֹתִיּוֹת
שֶׁבִּפְתִיחַת הַתָּכְנִית "אוֹת אוֹת אוֹת"
וּלְהִתְקַדֵּם יַחַד עִם הַתָּכְנִיּוֹת,
אֶל הָאוֹתִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת.
...את הדפדפת שבה אני כותב עכשיו קיבלתי משתי אמריקאיות שהיו אצלנו השנה. בחורות מאד נחמדות ואני חושב שהם היחידות בין כל האנשים שפגשתי שהבינו אותי וממש ידעו מה יש בנפש שלי.!
הים היו אצלנו הלוויות לחבר'ה שנפלו במלחמת יום הכיפורים. זה היה ממש מדכא ואני זוכר שכמעט בכיתי כשראיתי איך הורידו את הארונות של רחמים ומייקל מהמכוניות ביחד בשביל לא להפריד אותם אפילו בקבורתם. אני עמדתי בקבורה מהצד ולא ראיתי את הטקס אבל שמעתי איך מכסים את הקברים. וחשבתי זהו עכשיו ניתק לגמרי הקשר בין המת למשפחה כי אפילו שהוא היה בארון היה איזשהו קשר ידעתי שהוא נמצא שם. אבל עכשיו הוא באדמה. אדמה זה מושג הרבה יותר גדול מאשר ארון. .... אני רציתי להמשיך לחיות, לעשות. קשה לי להגדיר אבל רציתי להיות. המחשבה הזו עלתה לי עוד פעם היום בשעת הקבורה האנשים האלו מתים הם לא יוכלו יותר לחיות. אין הבדל בין החיים ובין המוות כי זה לא דברים שיש ביניהם משהו משותף...
... אני לא יודע למה, אבל החלטתי לכתוב יומן. אולי מלחמת יום הכיפורים נתנה לי את הדחיפה, אתה רואה שבני אדם נעלמים ולא משאירים כלום אחריהם. החלטתי שאני לפחות אשאיר משהו קטן.
המורת עזר שלי לאנגלית נסעה היום לסקוטלנד. אני הייתי מדופרס קצת. אחרי חודשים שהיא עזרה לי נורא התקדמתי, אבל בעניין אחר גיליתי שהמתנדבים זה עם נורא נחמד. אבל שיעורי העזר אימתו לי דבר אחר שעד שמשהו לא נפסק אתה לא יכול להעריך אותו, כי עד השיעורים האחרונים אהבתי את המורים אבל ככה, ככה. אבל בסוף רציתי שכל יום יהיה בשיעור. אני זוכר שהשיעור האחרון היה ביום רביעי ב- 8:00 ביום שבו היה הטבח במעלות, ובו נבחרתי להיות מזכיר החברה.
...משום מה אני מעדיף ללכת ברגל במשק ובכלל. הרבה חברה שואלים אותי למה אין לי אופניים. אני לא יודע אבל ההליכה ברגל נותנת לי זמן לחשוב על דברים כל מיני, ובכלל למה למהר?
אני מקנא בבנות בדבר אחד, הן לא יצטרכו למות למען "המולדת". המחשבה שאני עלול להיהרג הורגת אותי. פתאם כך אתה חי ומפסיק. אני רוצה לחיות אם כי לפעמים אני חושב אם אני אהרג אז יזכירו אותי בימי זכרון. אבל במחשבה שניה והלאה אני כלכך רוצה לחיות בשביל ליצור, ללמוד, להקים משפחה. אני תמיד חושב איך תהיה המשפחה שלי ואיך אני אחנך אותם.
...היום אני ורחל (שדרך אגב אני נורא מעריך אותה כי יש לה נפש), דיברנו על חוג שהיא רוצה להקים, חוג אישי מאד שבו כל אחד יקרא או ידבר על מה שהוא כתב או חושב (זה כמו בכמה מהתכניות של איירונסייד על קבוצות נוער שיושבות ומדברות). רציתי בהתחלה להיות בחוג, לפרוק את מה שיש לי להגיד, אבל אחר כך ראיתי שאני בעצם לא יכול להשתתף בחוג כזה אני מסוגר מדי ובפורום כמו בחוג אני לא אהיה אמיתי.
... בכלל חבר'ה חושבים שאני ריאלי, משום שיש לי נטייה למקצועות אלה, אבל בתוכי אני חושב שאני לא כזה אני חושב שאני רגשן.
לפני שנה באו אלינו אמריקאים ואני זוכר שהם נורא הרשימו אותי בצורת חייהם החופשית. לאחר מכן חשבתי שבעצם איך אני יכול לחיות בארץ כזו שבה אני נחנק בגלל שאנו ארץ קטנה ושחיה במלחמות ולכל מקום שאני הולך יש עלי השגחה (מורגש שאני לא דתי כי לדתי בכל מקום וארץ יש השגחה) . לכן נורא הערצתי את התופעה שנקראת היפיז כי ההשתחררות הזו נורא משכה אותי. אבל לאחר מחשבות מרובות אני רואה שלי יש את המטרה בחיים לא כמו להיפיז ולמעשה אני מקדים אותם.
... אני ורביב החלטנו אחרי הצבא ללכת לטייל בחוץ לארץ טיול טרמפים או לשכור מכונית אני רוצה לעשות טיול אופניים. דיברנו על נסיעה לאנגליה סקוטלנד וארה"ב. אני נורא רוצה לטייל בארה"ב, להיות פעם אחת בארץ ענקית לא סגור פשוט להיות במקום ענק וחופשי שאתה יכול לעלות על הר ולהביט לאופק ולדעת שלשם אתה ללכת, שאין גבולות. אני מת להיות במקום כזה. אני לא רוצה ללכת לארץ שבה יש איזור תיירות אחד צפוף, כמו בשוויץ. אני רוצה לעשות טיול באופניים לחצות ארץ ענקית ולהרגיש איך שאתה עושה את זה. אני לא רוצה אפילו לנגוע באוטובוס תיירים.
שמעתי היום תקליט של בוב דילן. יש לי שירים שלו. מילים נפלאות, אני לא יודע מאיפה הוא מוצא כל כך הרבה רעיונות לכתיבת שירים. אני אוהב במיוחד את שירי האהבה שלו, אלו שירים מקסימים, לא יודע, קשה לי להביע כמה הם יפים. גם את שירי המחאה שלו אני אוהב. במיוחד את Blowing in the wind. יש שם כמה רעיונות שאני לעולם לא אשכח. "כמה זמן על האדם למות בשביל ללמוד איך לחיות?" "כמה פעמים יכול האדם לסובב את ראשו ולהעמיד פנים שהוא לא יכול לראות?"
בשירי מהפיכה אני לא מזדהה עם חלק מהדעות, למשל בשיר: The (things?) they're a changing
הוא אומר: "אבות ואמהות, אם אינכם נותנים יד, אז אל תפריעו לצעוד". אני לא מסכים לזה, כי לדעתי תמיד יש להסתמך על ניסיונו של הדור הקודם. השאלה כמה. אני כמה שיותר בעד ניסיון עצמי בחיים, אבל לא עד הסוף. אני חושב שאחת הטרגדיות של הנוער בימינו ובמיוחד האמריקאי הוא הרצון לעשות הכל לבד, ללא יעוץ מהדור הקודם....
את ואני עומדים בצידו של הכביש
אנו חופשיים,
אנו יכולים לעבור לצידו השני,
אבל אנחנו מתחילים ללכת
עם ג'ינס דהוי, תרמיל ומפוחית
בלי צידה.
אולי עוד נחצה אותך בדרך, כביש,
אבל בינתיים את ואני הולכים מחובקים
ומדברים על משפחה.
את רוצה להיות עקרת בית,
אם כן מדוע שנינו הולכים באותו צד של הכביש,
כאשר כל הנהגים הבאים ממול, נוסעים לבתיהם.
...אם הייתי יודע שאני יודע ובחרתי את כיוון חיי הייתי מפסיק ללמוד, וזה כמעט קרה לי לפני שנה שחשבתי שייעוד חיי הוא לעבוד במשק וללמוד להנאתי בערבים. ורציתי להפסיק ללמוד אבל אז נפקחו לי העיניים. התחלתי לקרוא יותר ספרים רציניים על בעיות חברתיות ולהיות רגיש יותר לבעיות שמסביב לקיבוץ ואז ראיתי שאני אפס גדול ועוד לא יודע כלום מהחיים ונשארתי ללמוד. לפני שנה בגלל שחשבתי שמצאתי את ייעודי לא למדתי ואילו השנה אני לומד חזק בעיקר מקצועות כמו ספרות ותנ"ך אם כי ספרות אהבתי תמיד אבל זה לא היה חלק ממני עכשיו ספרות זה חלק מהנשמה והלב שלי. עכשיו אני יודע שלפני שאני אקח ואם אני אקח אחראיות על משפחה ואתחיל לעבוד אני אפתח את עצמי באותו אופן אישי ע"י שאני אבחר מה לעשות. ולא אחרים יבחרו לי וכך להגיע למקום מתוכנן מראש (כמו להורים שלי). אבא שלי רק עכשיו מתחיל לחפש את משמעות חייו לאחר שהוא הקים משפחה. אני לא אומר את זה בתור גנאי לאבא שלי משום שאני יודע שעד שהוא עלה לארץ כל מה שהוא עשה תוכנן על ידי מישהו אחר, במיוחד בתקופת השואה. זה כמו במתמטיקה שאפשר לראות קו עקום בכל הקואורדינטות (a;b) שאותם הוא לא מקיים ואז זה לבסוף יוצר קו עקום (זוהי למעשה דרך חייו של אבא) ואפשר לראות זאת בתור כל הקואורדינטות (a;b) שאותם הפונקציה כן מקיימת וזוהי למעשה דרך החיים שאני הייתי רוצה.
לאה שלום,
קצת התגעגעתי, את יודעת איך זה.
הייתי בשלומי ביום שלישי, ואני משתגע כל פעם מחדש.
הפעם רציתי שיצא לי להיות פחות או יותר לבד עם כל אחד מהמשפחה, לכן הייתי בבית הספר ואחר כך הלכתי לגן של אסנת. אבל בבית הספר לא הצלחתי להיות לבד, כי זה כולם ביחד. ואפילו בגן של אסנת לא הצלחתי להיות לבד עם אסנת. אני מת על הילדה הזאת. אני מסתכל המון על התמונה שלה באלבום ואת רואה מסכנות. אבל לא מסכנות חיצונית של עוני ובכי וכו', אלא להיפך, מסכנות של חוסר ידיעה של הורים וחוסר ידיעה לעמוד בפני הבעיות, והלא זו המסכנות הכי גדולה שילד צריך לדעת לעמוד בפני הבעיות בגיל כזה. את רואה בתמונה עיניים צרות מרוב מאמץ. מין קוטן כזה וסחבות של תחפושת במאמץ של ההורים לעשות משהו למען. ואת מרגישה את הסתירה הנוראה שגורמת לי לרחמים. ילדה כזאת, שאין לה כלום ודווקא בפורים היא מחופשת. זה מין חוויה לא מובנת בשבילה. כשביקרתי בגן ישבנו והילדים עם ידידה ברכו אותי לצבא. ואסנת ישבה על ידי וצבטה אותי לתשומת לב. אני חושב שהיא היתה מאושרת לפי מראה העיניים. זה עשה אותי שמח....